שרה שדיאור שופטת בית דין לעבודה ירושלים – סירבה לצו עיון בתיק עבודה ופגעה בפומביות הדיון בשל "כבודם של עובדי ציבור"

החלטה מוזרה של השופטת שרה שדיאור מבית הדין לעבודה בירושלים בה הוגשה לה בקשה מטעם צד ג' לעיין בתיק.

מדובר בתיק ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ אשר קשור לגמלאות פקידת הסעד סימונה שטיינמץ שבעלה הוא עבריין מורשע.

בתיק יוסף וסימונה שטיינמץ נגד מדינת ישראל, הנ"ל ערערו על החלטה של ועדת משמעת בה נקבע שהגמלאות של יוסי שטיינמץ ישולמו לאשתו, סימונה, פקידת סעד ארצית.

הוגשה לבית הדין לעבודה בקשה ערוכה כדין לצוו עיון בתיק מטעם יעקב בן יששכר, עיתונאי ויו"ר התנועה למען עתיד ילדינו.

הבקשה שעניינה פומביות הדיון נחתה על שולחנה של השופטת שרה שדיאור. מחד, כלל יסוד הוא שדיוני בית הדין לעבודה פתוחים לכל.  הדלתיים פתוחות, ופסקי הדין מתפרסמים בערוצים השונים והם כוללים פרטים אישיים ואף מביכים.

מצד שני, המבקש בן יששכר, לא היסס לומר בפירוש שהוא מבקש את החומר ואת צוו העיון על מנת לפעול כדי לגרום לפיטוריה של פקידת הסעד סימונה שטיינמץ.

השופטת שדיאור נקלעה לדילמה. מחד, אילו עיתונאית כמו רויטל חובל הייתה מבקשת צוו עיון, בשם עיתון "הארץ", סביר להניח שהשופטת הייתה נעתרת לה, כי איזו שופטת רוצה שעיתון הארץ יפתח עליה ג'ורה כשופטת שמתכחשת לעיקרון פומביות הדיון?

מאידך, המבקש בן יששכר, לא מהסס לומר שהוא מתעב את בעלת הדין, סימונה שטיינמץ.

כלומר, אילו העיתונאית חובל הייתה כותבת בבקשה לצוו עיון שהיא מעוניינת לעשות כתבה על האופן בו נערכים תיקי גמלאות בבית הדין, שדיאור הייתה מאשרת זאת, מבלי לחקור האם היא בעצם לא מגישה בקשה בשם גורמים אחרים, כמו המבקש. כלומר, אילו המבקש לא היה כותב שהוא רוצה לפעול לפיטוריה של שטיינמץ, האם אז היה זוכה לעיון בתיק הסודי הזה?  אי אפשר לדעת.

מובן שבפני השופטת בקשה שמהותה פומביות הדיון, וזכות הציבור לדעת מה התרחש באולמה של שדיאור.

מדוע אם כן בקשת סעד לעיון בתיק יהיה תלוי אך ורק בנוסח של הבקשה לעיון?  בואו נבחן מה כתב המבקש:

"מטרת העיון והטעמים המצדיקים אותו: מבוקש לבדוק אם הופעלו קשרים לא ראויים, והאם הנ"ל מתעשרת על חשבון הציבור. יצוין שהנ"ל נתבעת בארה"ב בגין פשעים נגד האנושות ובישראל אף הוגש בגץ להדחתה.

הקשר של המבקש לתיק בית המשפט (נא לציין כל שקשר ישיר או עקיף): המבקש מייצג גברים גרושים. התובעת סימונה שטיינמץ פקידת סעד ארצית מתעללת בגברים גרושים ומיישמת מדיניות פמיניסטיות רדיקלית להדחת אבות מחיי ילדיהם. בנסיבות אלה, כל חומר שיעזור למאבק להדחתה מתפקידה חשוב ביותר".

לציבור וכן לרשויות החוקרות יש עניין מיוחד במשיבים המבצעים עבירות פליליות חמורות ואף הוגשו נגד משיב 1 כתבי אישום בהם הורשע . קל וחומר כאשר מדובר בהורים וילדים הנתונים לגחמותיה הפליליות של המשיבה 2 (סימונה שטיינמץ)". ובהמשך "… הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר – בפקידת סעד ארצית… וכן עובדת ציבור בעלת מעמד מתוקשר במיוחד…".

נכון שהנוסח הוא ישיר ובוטה, אבל זו דעתו של המבקש וזכותו להביע דעתו.

האם רק בגלל שחשף את האמת, כלומר את דעתו על שטיינמץ, ומה בדעתו לעשות את המסמכים, השופטת צריכה לדחות את הבקשה?

הרי אם לעיתונאית כמו רויטל חובל מותר להגיש בקשות לעיון בתיקים, מבלי שבית המשפט מציב לה תנאים מראש כיצד תשתמש בחומר, מה תכתוב על מה שיתקבל, ולמי מותר לה להעביר את החומר, אז מדוע שאדם אחר, כמו המבקש, לא יוכל לקבל את החומר ללא תנאים מוקדמים, וללא הגבלות על חופש הפרסום והבעת הדיעה, רק בגלל שהוא העיז לומר לשופטת את האמת בפנים?

שימו לב איך השופטת שדיאור מוצאת פיתרון יצירתי להנמקת הסירוב לצוו עיון בתיק זה:

"אין להתיר לאזרח, יהיה נסיונו המר אשר יהיה, לפגוע בעובד ציבור רק בשל מילוי תפקידו כעובד ציבור. עובד ציבור חשוף מטבע עבודתו לפגיעות שונות בפרט עובדי רווחה החשופים לקשיים של הציבור באופן מתמיד ויומיומי. בדנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל נקבע כי "עובד ציבור הוא לעיתים קרובות 'פניו של השלטון' בעיני האזרח ומקום בו פעולת זה האחרון אינה לרוחו עלול עובד הציבור להפוך יעד קל לפריקת תסכולו ומורת רוחו של האזרח – לעיתים גם בדרכים פוגעניות".  

יצויין שהשופטת לא קיימה דיון, והחליטה על סמך הניירות שהיו בפניה.

מניין אם כן לשופטת ידע שהשימוש בחומר יגרום פגיעה לבעלת הדין?

הרי אם היא צחה כשלג, היא תתמודד עם החומר ולא יאונה לה כל רע.

אם היא עשתה קומבינות וכל מיני מעשים נכלוליים, אז זכות הציבור לדעת.

בפני השופטת שדיאור עומד רק התיק הספציפי של הגמלאות.  היא איננה מכירה את שטיינמץ, ואין היא יכולה לדעת האם המידע שאותו היא מסתירה, לא יצטלב למידעים אחרים ויוביל להונאת ענק?

נניח שהיה מבוקש מידע על אהוד אולמרט, שכיום כולנו יודעים שהוא פושע, על איזה גמלה כלשהי, ומבקש המידע היה מגיע לשרה שדיאור, שהייתה אומרת לו ש"אהוד אולמרט הוא פני השלטון", ושאין לפגוע בו, איך בדיוק היו מעשי הנוכלות של אולמרט נחפשים, אם מוצבת משוואה ראשונית ש"לא לפגוע בעובד ציבור כי הוא "פני השלטון"?

נוסיף ונאמר שהשופטת שדיאור לא שלחה את ההחלטה למבקש, יעקב בן יששכר, על מנת שתחלוף תקופת הערעור, מבלי שהוא יידע מה היא החליטה.

זאת ועוד:  התובעת סימונה שטיינמץ, לא טרחה להמציא את התנגדותה למבקש, וכאשר המבקש התלונן בפני שדיאור, היא לא מצאה לנכון להורות על המצאת התגובה למערער.  כך התנהלו משפטים ברוסיה הסובייטית. כנראה שם שרה שדיאור למדה משפטים.

זו הבקשה שהוגשה על ידי מר יעקב בן יששכר:

המבקש מתכבד ליתן תגובתו לתגובת הנתבעים. יש לדחות את תגובת המשיבים דנן.

ואלה נימוקי התגובה:

  1. המשיבים 1 ו- 2 שמו עצמם מעל החוק, והם מרשים לעצמם להפר החלטות שיפוטיות, להימנע מלמלא אחר צווי בית משפט, ולמעשה מתייחסים לפסקי דין חלוטים משל מדובר בהמלצה בלבד.
  2. כתב האישום בו הורשע משיב 1, בגין עבירות פליליות מהחמורות ביותר שידעה מדינת ישראל מצד עובד ציבור לשעבר כשבין היתר הורשע בלקיחת שוחד, שחיתות, מרמה, הפרת אמון ועוד. כניסה לאתר נבו או לתקדינט, מעלה כי משיב 1 הוא עבריין רדיביסט מורשע במספר רב של תיקים פליליים חמורים ביותר, עובדה המאיינת את תגובת המשיבים.
  3. קצרה היריעה מלתאר את התנהלות המשיבה 2 הפוגעת בזכויות הורים וילדים, באופן מוכח המגובה מסמכים ראייתיים ועובדתיים, כשמשיבה 2 מטעה את בית המשפט ונמנעת ביצוע חובתה הן כלפי הורים והן כלפי ילדיהם. בימים אלו אף נבדקת תלונה חמורה ביותר נגד משיבה 2 על ידי היועץ המשפטי בגין אי ציות ואי קיום צווי בית משפט והטעיית בית משפט (תלונת גב' לורי שם טוב).
  4. המשיבים מנסים באופן בלתי תקין לשנות את "רוע הגזירה", לדידם, ותגובתם הינה המשך ישיר של השתלחות, השמצות ודברי בלע במבקש, עיתונאי הממלא חובתו נאמנה כלפי ציבור קוראיו, שאינם קשורים במישרין או בעקיפין לבקשה שהוגשה.

עיקרון פומביות הדיון

  1. כידוע, עיקרון פומביות הדיון "הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו. בשמירתו טמונה, כידוע, אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 451; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט (1)318, 341).
  2. ביסוד עיקרון פומביות הדיון עומדים עיקרון חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. פומביות הדיון מאפשרת לציבור לקבל מידע על פעילות הרשויות הציבוריות ובהן בתי המשפט. שמירה על עיקרון פומביות הדיון חיונית לתקינות ההליך השיפוטי ולביצוע אמון הציבור בבית המשפט (ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נגד(3) 714, 718; ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות נ' פלוני, 27.2.08 וסקירת הפסיקה שם).
  3. מעיקרון פומביות הדיון נגזרת הזכות לפרסם דברים שנאמרו והתרחשו בבית המשפט. "לעיקרון פומביות הדיון שני פנים: האחד, ניהול הדיון בדלתיים פתוחות, כך שכל אחד מן הציבור רשאי לנכוח בדיון; והשני, היתר לפרסם ברבים את תוכנם של הדיונים כחלק מזכות הציבור לדעת" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו – ניתן ביום 5.4.06)).
  4. לעיקרון פומביות הדיון נקבע סייג בסעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") הקובע כי "בית המשפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם…".
  5. בסעיף הנ"ל בחוק בחר המחוקק לקבוע את נקודת האיזון שבין הערכים החוקתיים המתנגשים – פומביות הדיון מזה, והזכות לפרטיות מזה – בנקודה בה נגרמת "פגיעה חמורה בפרטיות". בחירהזו עולה בקנה אחד עם גישה שהובעה בפסיקת בית המשפט עוד קודם לקבלת תיקון החקיקה האמור, לפיה ככלל, תינתן הבכורה לעיקרון פומביות הדיון על פני הזכות לפרטיות:

"פומביות הדיון פוגעת במהותה בפרטיות המתדיינים ולעתים קרובות בפרטיות העדים, אך ככלל, הזכות לפרטיות – הגם שגם היא זכות יסוד – נסוגה מפני עיקרון הפומביות. אכן, כמו עיקרון הפומביות קבועה גם הזכות לפרטיות בחוק יסוד. … אלא שסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה הוא הוראה מיוחדת הגוברת על סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד: השפיטה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הינם שניהם חוקי יסוד, ומעמדם הנורמטיבי שווה, אך בעוד שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו דן בזכות לפרטיות במלוא היקפה, מסדיר חוק יסוד: השפיטה את הסוגיה המיוחדת של פומביות הדיון. בהוראות הכלליות הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בדבר הזכות לפרטיות אין כדי לשנות את ההסדר החוקתי המיוחד שנקבע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, כפי שפורש בפסיקה" (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592, 598).

  1. הבקשה אינה עוסקת בעניינים המצויים ב"גרעין הקשה" של הזכות לפרטיות של המשיבים, ואף אם זכותם לפרטיות נפגעה, הרי שלא ניתן לומר שמדובר בפגיעה "חמורה" בפרטיותם כנדרש לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט.
  2. בפני המשיבים, "החרדים" לדבריהם מפגיעה בפרטיותם, עומדת גם עתה הברירה: משיב 1 יחסוך לעצמו "פגיעה בפרטיותו" הגם שפסקי הדין בענייניו פורסמו בהרחבה על גבי העיתונות הכתובה והאינטרנטית ובפסקי הדין הרבים שנפסקו נגדו בהם הורשע כעבריין; משיבה 2 תתפטר לאלתר ממשרתה הציבורית שכן היא גורמת לנזקים בהישארותה במשרד הרווחה, בכך ימנעו המשיבים פגיעה מתמשכת בציבור הורים וילדים ומבזבוז משווע של זמן שיפוטי יקר.

התנהלות המשיבים מחייבת בירור וחשיפת מסמכים

  1. מכל מקום, המבקש יטען כי אין במסירת המסמכים ו/או פרסומם משום פגיעה "חמורה" בפרטיותם של המשיבים 1-2, שכן המבקש הגיש את בקשתו ביחס למסמכים שפורסמו וניתן בגינם פסקי דין, בהם יוחסו למשיב 1 עבירות מס, עבירות של הלבנת הון, קבלת כספים במרמה, עבירות של מתן שוחד, מעשים מפוקפקים ופעילות עניפה בעולם התחתון.
  2. משיב 1 הורשע בשורה של מעשים מפוקפקים בענייני כספים ובתחומים נוספים במסגרת היותו עובד ציבור בכיר.
  3. משיבה 2 נטלה ונוטלת חלק פעיל בחלק ממעשיו המכוערים והמפוקפקים של בעלה ואף מסרה עדות 'לטובתו' בדיון פלילי בו הורשע ופוטר ממשרתו הציבורית כשהערה חמורה נרשמה בתיקו האישי. טוב היתה עושה משיבה 2 לו היתה נזהרת ממתן כיסוי למעשיו הפליליים של בעלה בהם הורשע בעבירות מס בכלל והלבנת הון בפרט ועוד ועוד, קל וחומר כאשר מדובר ב- 2 עובדי ציבור.
  4. המבקש מבקש לדחות את טענת המשיבים לגישתם לגונן על פרטיותם. דרישתם אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. בהקשר זה יפים דברי בית המשפט העליון ברע"א 3788/06 שלמה יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ (פורסם בנבו – ניתן ביום 19.1.12):

"כזכור, טענתם העיקרית של המשיבים בגדרי ההליך המרכזי היא, כי פרסום התמונה, מושא התביעה, חשף את סוד מאסרו של המשיב 1 בפני סביבתו. לצורך הדיון בעניין שלפנינו בלבד, נניח כי מאסרו של המשיב 1 אכן לא היה ידוע לסביבתו, טרם פרסום התמונה, וכי פרסום התמונה אמנם הביא את עובדת המאסר לידיעת הכלל (בהנחה זו אין כדי להביע עמדה בשאלה האם צילום שכזה של המבקש ופרסומו – היו מותרים, או אסורים).

דא עקא שהמבקשים אינם מצביעים על נזק משמעותי נוסף שעלול להיגרם להם בעקבות פרסום ההליכים, או פרסום התמונה בשנית, הוא היסוד שעליו צריכה להתבסס בקשתם לאיסור הפרסום. במקום זאת, המבקשים מציינים בשפה רפה ומבלי לפרט, כי הפרסום הנוסף צפוי להחמיר עוד יותר את הנזק שנגרם להם – הא ותו לא (ראו: סעיף 9 לבקשה המקורית). נוכח האמור לעיל, ובשים לב לנטל הכבד שמוטל על המבקשים במקרה שכזה כאמור – אין אפשרות לקבוע כי המבקשים ביססו עילה מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות (ה"מייבא" כאמור את 21 לחוק איסור לשון הרע), או מכח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, המצדיקה הוצאת צו איסור פרסום, כפי שהתבקש. מכאן שדין בקשתם – להידחות. השוו: בג"צ 441/98 מנבר נ' בית המשפט המחוזי ([פורסם בנבו] 14.7.98); בש"פ 2698/08 משהו הפקות בע"מ נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו] 18.5.09)(להלן: ענין משהו הפקות)".

  1. מתגובת המשיבים נלמד כי אין המדובר בפגיעה לצורך מניעת פגיעה חמורה בפרטיות, כי אם במטרה למנוע מהעיתונאי המבקש לפרסם אודות ההליכים בתיקים דנן, שהינם הליכים פומביים לכל דבר ועניין.
  2. יתר על כן, המשיבים אף לא טענו כי תיגרם להם "פגיעה חמורה בפרטיות", אלא טענו בסתמיות כי מדובר ב"חריג" (ס' 15 לתגובתם).
  3. לא למותר לציין כי מסעיף 14 לתגובת המשיבים, דווקא ניתן ללמוד כי המשיבים חוששים לפגיעה לכאורה בשמם, ולאו דווקא לפגיעה חמורה בפרטיותם. יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני (פורסם בנבו, ניתן ביום 27.2.08) בפיסקה 12:

"נראה כי יש קושי של ממש לקבוע כי פרסומם של הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות. עיקר טענותיו של המבקש מכוונות, כך נראה, לפגיעה שתיגרם לשמו הטוב, אשר אינה מביאה בהכרח גם לפגיעה בפרטיותו. יש לזכור כי "ההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות" – רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט (6) 554, 584 (2005) (כן השוו: אורי שנהר דיני לשון הרע 165 – 167 (תשנ"ו); ברינהק, בעמ' 28). מכל מקום, גם אם נניח לצורך הדיון, ולטובת המבקש, כי פרסומם של הדברים עולה לכדי פגיעה בפרטיות, ניתן לומר כי עצמת הפגיעה אינה מגעת לכדי פגיעה חמורה. הטענות המופנות כלפי המבקש אינן טענות קלות. עם זאת, נוכח ההקשר המקצועי המובהק בו הן נטענות, אין הן נוגעות לליבת המונח פרטיות ואין הן עולות לכדי פגיעה חמורה בפרטיות, כנדרש".

פומביות הדיון בהליכים בהם נדונות עבירות מס

  1. המסמכים נשוא הבקשה עשויים להעיד על עבירות המס שביצע המשיב 1, שאין ליתן להם חיסיון למען לא יצא חוטא נשכר. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת עדנה ארבל בעע"מ 38/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המיסים (פורסם בנבו – ניתן ביום 23.9.08), בסעיפים 59-60:

"הן הוראות החיסיון בדיני המס והן ההוראות הרלוונטיות בחוק הגנת הפרטיות ובחוק חופש המידע, צריכות להתפרש אפוא על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה. בין עקרונות אלו נמנים העקרונות בדבר שלטון החוק ותקנת הציבור, ובין היתר נגזר מהם – כאחד הביטויים של הכלל לפיו "אין החוטא יוצא נשכר" – גם הכלל שלפיו: "באופן עקרוני אין זה ראוי כי מפר החוק יהנה מפירות הפרת החוק על דרך של הנאה מזכויות שמוענקות לו על ידי החוק" (ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 206 (2003)). האפשרות להמיר הליך פלילי בכופר אינה בגדר זכות העומדת למי שעבר עבירות מס. זוהי פריבילגיה, זוהי הטבה, אשר הרשות – מטעמיה שלה ולאור התועלות שהדבר עשוי להצמיח לאינטרס הציבורי – רשאית להעניק לו. במידה ותבחר היא שלא לעשות כן, לעומת זאת, יהיה על אותו נישום לעמוד להליך פלילי רגיל המחויב כידוע בעיקרון פומביות הדיון. בנסיבות אלו, איני סבורה כי ישנה הצדקה להעניק לנישום את ההטבה הנוספת הכרוכה באי חשיפת שמו ברבים: "אין זה תפקידן של רשויות המס להגן על עבריינים שמלכתחילה נהנים מפריבילגיה יוצאת דופן" (זבולון הנדלר וספי הנדלר "הסדרי כופר וחוק חופש המידע – עידן חדש?" מיסים יג/2 א-85, א-89 (1999), להלן: הנדלר והנדלר), וברוח דבריו המצוטטים לעיל של הנשיא ברק, נראה לי כי יהיה בכך כדי להעניק למי שהנחת היסוד לגביו היא כי הפר את החוק ליהנות מפירות הפרת החוק בדרך של הנאה מזכויות אחרות המוענקות על פי חוק (והשוו לעניין תחולתו של חיסיון מקום בו קיים חשד כי הנהנה ממנו עבר עבירה פלילית: עניין ישמחוביץ, בעמ' 266; כן השוו לדברים שאמרתי בהקשר דומה אך לאחרונה: ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פסקה 14 (טרם פורסם)).

אוסיף, כי ביחס למי שיש יסוד סביר להניח כי עבר עבירת מס, לא מתקיימות לטעמי גם התכליות האחרות העומדות ביסוד הוראות החיסון בדיני המס, קרי – האינטרסים שעניינם עידוד אזרחי המדינה לדיווח מס אמת והגנת מקורות המידע של הרשות. החלת חיסיון על נישום מעין זה כמו עושה היא יד אחת עם מי שבחר לפגוע בגביית המסים, ומשכך עלולה לטמון בחובה פגיעה נוספת בהרתעה הקיימת מפני ביצוע עבירות מס ולפיכך גם באינטרס הציבורי בגביית מס אמת מהציבור. יתר על כן, נראה כי דווקא פרסום שמות הנהנים מהסדרי כופר עשוי להוות תמריץ לדיווח מס אמת, מאחר וכל אזרח יידע מעתה כי גם אם יזכה ליהנות מהאפשרות שלא לעמוד לדין פלילי בגין עבירות מס שביצע, "מחיר" העובדה שהפר את דיני המס ולא דיווח דיווח אמת לרשויות לא יוכל להסתכם בעלות כספית בלבד, ויהיה כרוך מטבעו גם בפרסום העניין בציבור.

פרשנות הוראות החיסיון באופן שהן תכלולנה גם את המידע המבוקש בענייננו, לא רק שאינה מתחייבת אפוא מלשון החוק, אלא שהיא גם אינה מוצדקת לאור תכליותיו של החוק ולאור עקרונות יסוד המקובלים בשיטתנו. בד בבד, יהיה בה כאמור כדי להעניק לזכותם של הנישומים לפרטיות משקל יתר, אשר אינו מוצדק ביחס לפגיעה הכרוכה בדבר בזכות הציבור לדעת".

  1. על פי ההלכה הפסוקה, אין לאפשר למשיבים 1-2 המנסים לחמוק ממתן המסמכים לשים מחסום בפי יכולתו של המבקש לתבוע. יפים לענייננו דבריו של כב' הנשיא א' גרוניס ברע"א 8765/11 פלונית נ' סיאם 2000 מועדון ספורט ימי (1998) בע"מ (פורסם בנבו ניתן ביום 24.6.12):

"כאשר מדובר בתביעת נזיקין, דוגמת זו שהגישה המבקשת, אין לאפשר לתובע לשים מחסום בפני יכולתו של הנתבע להתגונן על ידי טענה מעין זו שמעלה המבקשת (אם כי ייתכן שבתביעה מסוג אחר ייערך איזון מסוים בגין הזכויות המתנגשות); המבקשת היא שפנתה לבית המשפט בתביעה נגד המשיבים. היא שהעמידה אותם בפני סיכון שיחוייבו לשלם סכומי כסף נכבדים. אם מעדיפה המבקשת את פרטיותה יכולה היא לחזור בה מן התביעה שהגישה."

יפים לעניינו, אף דבריה של כב' השופטת דורנר ברע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו – ניתן ביום 24.12.00):

"תובע אינו יכול להישמע בטענה כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות שהן רלוונטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו. קנה המידה שעל פיו ייקבע היקף זכותו של התובע לפרטיות הוא אפוא מידת הרלוונטיות שבמסמכים שגילויים נדרש לבירור המחלוקת. אף מובן הוא כי בידי התובע קיימת האפשרות להעדיף את ההגנה על פרטיותו על פני ההכרח לחשוף בפני הנתבע ראיות רלוונטיות, וזאת על ידי מחיקת התביעה שהגיש כנגד הנתבע".

המשיבים מנסים לחמוק ממסירת מסמכים

  1. המשיבים מבקשים למנוע מהמבקש קבלת מסמכים, ובדרך זו לכפות על המבקש הליך שיפוטי מעין מחתרתי, שבעיצומו יוכלו להשמיץ את המבקש. ואילו הם, המשיבים, לא יחויבו במסירת מסמכים ויהיו מוגנים בצו איסור פרסום שיימנע בפועל גילוי מידע מתוך המסמכים הרלבנטיים על אודות התנהלותם הפלילית המוכחת.

  2. יש לדחות טענות המשיבים, שכן בניגוד לגישתם , לציבור וכן לרשויות החוקרות יש עניין מיוחד במשיבים המבצעים עבירות פליליות חמורות ואף הוגשו נגד משיב 1 כתבי אישום בהם הורשע. קל וחומר כאשר מדובר בהורים וילדים הנתונים לגחמותיה הפליליות של משיבה 2.

  3. פרטיותם של המשיבים – ככל שהיא קיימת – נסוגה בפני טובת האינטרס הציבורי ועיקרון פומביות הדיון. הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר – בפקידת סעד ארצית ! האמורה להתנהל ללא משוא פנים, ביושרה, בחמלה, , וכן כעובדת ציבור בעלת מעמד מתוקשר מיוחד.

  4. בשל כל האמור לעיל, יתבקש כבוד בית הדין הנכבד לחייב את המשיבים למסור את המסמכים, ונוכח הפסיקה המנחה לפיה ככלל, תינתן הבכורה לעיקרון פומביות הדיון על פני הזכות לפרטיות. יש לדחות את תגובת המשיבים.

ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ 1

ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ 1

ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ 2

ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ 2

ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ 3

ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ 3

ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ 4

ק"ג 39037-02-12 יעקב בן יששכר נגד סימונה שטיינמץ 4

מודעות פרסומת
אודות ג'וליה טלhttp://tareksued.wordpress.comג'וליה טל, כותבת על תבונותיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s